ב7 באוקטובר אחותי נרצחה.
היא הייתה במסיבת הטבע ״נובה״.
דיברתי איתה לפני שנעלמה, היא כתבה לי שיורים עליה, ושחברה נרצח לה בידיים. ביקשתי שתשלח מיקום כדי שנוכל לבוא ולהוציא אותה משם. היא לא הסכימה. ״אתם לא מתקרבים לכאן, ירצחו גם אתכם״. אמרתי לה להתחבא ולהימלט מהמקום.
היא כתבה לי שהיא אוהבת אותי ומאז היא הפסיקה לענות.

הייתי צריכה לצור מציאות שבה אני איתה. מחבקת אותה שוב.
הבנתי שאני חייבת להוציא את זה מהראש שלי, אחרת אשאר כלואה בין הפנטזיה לסיפור שסופר פעם אחר פעם בפרטים יבשים וטון מת.

האמנתי שדרך קולנוע אוכל להעביר את העוצמה שעומדת מאחורי הסיפור.

חיפשתי עזרה, שאלתי ובדקתי וכך הגעתי לעומר. העבודות שלו מדברות את השפה שלי. והלכתי עם התחושות בטן ופניתי אליו. שיתפתי אותו ברעיון שלי ותגובתו הייתה ״קראתי את המחשבות של עצמי.״

ככל שדיברנו, גילינו את המשותף בינינו - אביו נרצח בפיגוע ב2003. הוא היה ילד בן 9 אז.

תחושות שהוא מכיר מקרוב ומנסה להעביר אותן בסרטים שלו. הבנו שאנחנו צועדים באותה דרך, עם פצעים ולצלקות שפועמות ונושמות גם 20 שנה אחר כך ואנחנו לא היחידים.

​

​

המשאלה שלנו שבזכות הסרט הזה כל מי שחווה אובדן כזה, יוכל לחבק בפעם האחרונה את היקר להם. ולמתבונן מהצד - פתח פנימה אל ליבו של המתאבל.